למגזין נשיונל ג'יאוגרפיק יש הרגל מצער לפרסם באופן קבוע מאמרים לא מדויקים וחסרי איפוק על ישראל, אשר האשימו בשקר את ישראל בגירוש פלסטינים, באחריות לירידה באוכלוסייה הנוצרית הערבית (שלמעשה גדלה בישראל), באפליה נגד ערביי ישראל, ובדיכוי בית לחם. לרשימת ההאשמות השקריות הזו הוסיף כעת המגזין את גניבת המים הפלסטיניים והסוריים, כפי שנטען במאמר 'חלוקת המים', חלק מגיליון המים של אפריל 2010 של המגזין.
המאמר, מאת דון בלט (שכתב את הדיווח המוקדם על ירידת הנוצרים הערבים), בולט בהישג מפוקפק – ישנה הטעיה עוד לפני שטקסט המאמר מתחיל בפועל.
תמונת הפתיחה, המציגה זוג ישראלי על חוף הכנרת, מלווה בכיתוב הטוען כי "מאז 1967 ישראל חסמה את הגישה של סוריה לקו החוף של האגם."
טכנית נכון, אך בו בזמן מטעה ביותר. מה שבלט אינו מספר לקוראיו הוא שהשליטה הסורית בחוף המזרחי לפני 1967 הייתה הפרה של הגבול הבינלאומי בין ישראל לסוריה, וכן של הסכם שביתת הנשק משנת 1949 בין המדינות.
על פי אותו גבול בינלאומי, שנקבע ב-1923, הכנרת הייתה כולה בתוך המנדט הפלסטיני, ולכן בתוך ישראל כיורשת המנדט. לצטט מתוך מאמר של פרדריק הוף (שהופיע באתר הפרו-פלסטיני מאוד 'קרן ירושלים'):
The boundary itself was a product of the post-World War I Anglo-French partition of Ottoman Syria. It was demarcated so that all of Lake Tiberias, including a ten-meter wide strip of beach along its northeastern shore, would stay inside Palestine.אגם טיבריאס הוא שם נוסף לכנרת, והגבול נקבע בצורה זו מכיוון שלטריטוריה של המנדט הסורי כבר היה אספקת מים מצוינת, כולל נהר הפרת העצום. המנדט הפלסטיני לא היה מבורך באופן דומה, ומכאן ההחלטה למקם בשטחו הריבוני את כל הגליל ונהר הירדן.