נכבה: 1948

נרטיב הנכבה, המתאר את הקמת ישראל כאסון שהוביל לגירוש המוני של פלסטינים, הוא גרסה מעוותת של האירועים ההיסטוריים. למעשה, מלחמת העצמאות של ישראל ב-1948 הייתה מאבק הגנתי נגד צבאות ערביים פולשים ומיליציות פלסטיניות. משבר הפליטים היה בעיקר תוצאה של מלחמה זו, ולא מדיניות מכוונת של גירוש. פלסטינים רבים ברחו מרצונם, בעידוד מנהיגים ערביים שהבטיחו חזרה מהירה לאחר רצח של כמעט מיליון יהודים רק שלוש שנים אחרי השואה.

בניגוד לטענות על טיהור אתני, למנהיגים ישראלים כמו דוד בן-גוריון לא הייתה תוכנית שיטתית לגירוש פלסטינים. נרטיב הנכבה לעתים קרובות מתעלם ממורכבויות הסכסוך, כולל דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם על ידי מנהיגים ערביים וקריאתם למלחמה נגד המדינה היהודית שנולדה מחדש.

יתר על כן, נרטיב הנכבה נכשל בהכרה בגירוש של מאות אלפי יהודים ממדינות ערב לאחר הקמת ישראל. תיאור חד-צדדי זה משמש לדה-לגיטימציה של קיומה של ישראל והנצחת הסכסוך במקום לקדם פיוס. בסופו של דבר, נרטיב הנכבה הוא כלי פוליטי המעוות את ההיסטוריה כדי להציג את הפלסטינים כקורבנות בלבד, תוך התעלמות מתפקיד הנהגתם בדחיית פשרה ובחירה בסכסוך.

לקריאה נוספת: https://www.jns.org/